- הבית של תמר

הצעקה שחרוטה בתוכו שהולכת איתו ומגיעה לאוזניים הקטנות .

הפחד מלצרוח כי אין לדעת על מה אתה צורח למטה,

פחד שתוקף בכל מקום שאתה נמצא בידיעה שזה מחנה השמדה,

זו סופה של התמימות וחוסר הידיעה עד כמה האנושות מוכנה להמתה .

המסע לפולין מרץ 2008

רעש / ליהי רמון

מאוד קשה / שחר גלזברג

היה לי מאוד קשה ומרתק ליראות מה עבר על בני האדם,

למרות שאני יודעת שלעולם אני לא אדע בוודאות איך היהודים הרגישו ועברו בגיהינום הזה .

אני ידעת שאני יכולה לכבד את המשפחות והקהילות היהודיות שנרצחו ולהיות סוג של עדה נוספת שלא תשכח אותם לעולם, להנציח את זכרם בעברה של חוויותיי לדורות הבאים .

אני חושבת שהיה חשוב מאוד לצאת למסע הזה ולכבד את הקורבנות בכך שעמדתי במקום הירצחם וראיתי ודמיינתי את אשר קרה בעיני. למרות הקושי נשארתי חזקה, אני גאה על כך שהתחלתי את המסע והחזקתי מעמד ועכשיו אני מסיימת שמונה ימים, ימים של למידה, של הסתכלות על זוועות ולא נתפס, שמונה ימים של סיפורים שלעולם לא נצליח להבין.

היה קשה דמעות זלגו וגם ריבים היו אבל את הימים אלה לעולם לא אשכח אף לא לרגע קט .

אין בו שם דבר

הקרמטוריום-יעל בסון.

חשבתי על אותן אמהות שרצו להציל את ילדיהן, או על אותם אחים שרצו נשיקה, חיבוק, ליטוף אחרון של אמא לפני שהם מתעופפים ורק השמיים יבכו עליהם, בזמן שהשמיים מרגישים את צריבת הפיח העולה מן הערובות.

התיישבנו ליד השביל, הכל כ"כ ירוק פה.

פה היה רצח המוני? איך זה הגיוני?

תראו איזה ירוק פה, איזו שלכת, איזה עננים, איזה נוף..

ואז הסתובבתי, וראיתי את השער הענק שאי אפשר לפספס אותו ממרחקים.

זה כאילו שלט שמזכיר לך "היי, בנאדם, תחזור למציאות. אתה באושוויץ-בית חרושת למוות".

"אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו

על אף עלבוננו, לומר סליחה.

אם נדע להתחיל מהתחלה.

כי כולנו, כן כולנו

כולנו רקמה אנושית אחת חיה

ואם אחד מאיתנו

הולך מעמנו

משהו מת בנו-

ומשהו, נשאר איתו".

יער לופוחובה, המסע פולין מרץ 2008.

כן,פה, איפה שאני נמצאת כרגע במשך שמונה ימים

אושוויץ, בירקנאו, מיידנק, גטו ורשה, יער לופוחובה, טרבלינקה ועוד..

כל אלו היו מובילים לגיהינום, גיהינום שאנשים עצמם עשו אותו.

ובכל אותם מקומות הרגשת מחנק, מנסה להיכנס לתוך "הנעליים" שלהם,

לדמיין איך הם עמדו על האדמה הזו במזג אוויר כה קר, כה אפור, בשלג, בגשם, בשיא החום, איך הם שרדו, איך הם נשארו בחיים

ולא משנה כמה שאני אנסה להבין , זה לעולם לא ימחיש לי באמת.

וכמו שנאמר: "מי שהיה שאושוויץ לעולם לא יצא ממנה, ומי שלא היה שם, לעולם לא יכנס". כמה קשה למוח לקלוט שבמקומות שהלכתי בהם נרצחו אנשים. אנשים שהיו להם זכויות, ולקחו להם אותם.

אנשים שכבר אינם,בלי זהות, בלי שם, וללא חיים.

וכמה קשה להבין את זה, הולכת במחנות, עוצמת עיניים, ושומעת אותם.

את הבכי של התינוקות, את האמהות הזועקות ואת קולות האבהות, והמחנק שוב עוטף אותי.